מהו העונש הראוי לנהג שנהג ברשלנות ובלי להתכוון גרם למות של אחר

הנהגים שבינינו, בוודאי הותיקים, נוהגים מזה שנים כענין שבשגרה וחלקנו בהנאה רבה. רבים מאיתנו נוהגים לפי נוהל "נהג אוטומטי" במיוחד אם אנחנו נוהגים כל יום לאותו מקום.
אנחנו נכנסים לאוטו חוגרים חגורה, מתניעים את הרכב, מדליקים את הרדיו או את מערכת השמע, חלקנו משוחחים בטלפון הנייד או עם הנוסע שמצוי עימנו ברכב נוסעים ומגיעים.
לפעמים אנחנו נוהגים אף מבלי ששמנו לב לדרך כי היא כל כך מוכרת והינה הגענו ליעד ללא כל מאמץ מיוחד. בקיצור אנו מתייחסים לנהיגה כאל פעולה שגרתית ומונוטונית.

מרביתנו אנשים רגילים שדאגות היום יום מטרידות אותנו, אנחנו שונאים סיכונים ומעדיפים לנהוג בהתאם לכללים, יש לנו רשיון נהיגה בתוקף, עשינו טסט, ביטוח חובה ביטוח, ביטוח מקיף, טיפול 10,000.
אנחנו אנשים נורמטיביים שמתנהגים כמצופה מנהג רגיל ומיומן.

חלקנו נוהגים כחלק מעבודתנו ופרנסתנו קשורה לנהיגה  כמו נהגי מוניות, נהגי אוטובוס, נהגי משאיות.

אבל מה קורה כאשר אנחנו חס וחלילה מעורבים בתאונת דרכים ופגענו באחר?

אין ספק כי בהיותנו אנשים ערכיים ומוסריים התאונה תשנה את עולמנו מהקצה לקצה וכי לא נדע נפשנו מרב צער על שארע.

מה קורה כאשר תאונת דרכים שגרמנו בהיסח הדעת, בלי להתכוון ובגלל שלרגע לא היינו קשובים או לא שמרנו מרחק, גרמה לנזק גוף חמור ואפילו למות של צד ג'?

מהו העונש הצפוי לנו במקרה כזה, כאשר התאונה ארעה שלא במתכוון ומבלי שנהגנו בפזיזות או במהירות או בשכרות.

מה העונש הצפוי לנו בתאונה שגרמה לאחר נזק גוף קשה לצד ג' רק משום שנהגנו ברשלנות?

בית משפט השלום בת"א דן בשאלה זו והתלבט מהו העונש הראוי שיש לגזור על  נהג אוטובוס "דן" שגרם ברשלנותו למותה של נוסעת אוטובוס קשישה.

הנאשם, נהג באוטובוס בו נסעה המנוחה, אז כבת 81. הקשישה החלה לרדת מן האוטובוס בתחנה, תוך היעזרות במעקה אשר במרכז פתח הירידה האחורית מן האוטובוס. היא הורידה את כף רגלה הימנית אל הכביש.

הנאשם לא הבחין בכך שהמנוחה טרם השלימה את ירידתה, סגר את דלתות האוטובוס והחל להתרחק בנסיעה מן התחנה. רגלה השמאלית של המנוחה נתפסה בין כנפות הדלת האחורית של האוטובוס. היא אבדה את שיווי משקלה ונפלה למרגלות האוטובוס שהחל בנסיעתו. רגלה הימנית השתרבבה תחת האוטובוס, ונדרסה על ידי הגלגל האחורי ימני. המנוחה נחבלה קשות ומאוחר יותר נפטרה מפצעיה.

הרשלנות שבגינה הורשע הנאשם התבטאה בכך שלא ווידא, באמצעות המראות המותקנות באוטובוס לשם כך, קודם לסגירת הדלתות ולתחילת הנסיעה, כי הנוסעת המבוגרת השלימה את ירידתה מן האוטובוס.

הנאשם הורשע בגרם מות ברשלנות הואיל ולא פעל במידת הזהירות הנדרשת מנהג אוטובוס, ואף עבר על הוראה המפורשת בתקנות התעבורה.

הנהג תואר בפסק הדין כאדם נורמטיבי ונוכח התרשמותו החיובית של ביהמ"ש מהנאשם הוא התלבט בשאלת העונש המתאים בנסיבות.

בסופו של דבר, ביהמ"ש גזר על הנהג שלושה חודשי מאסר בפועל, לאחר שהדגיש את חשיבותה של ענישה מידתית ואינדיבידואלית, שלושה חודשי עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רשיון למשך שנה ופסילה על תנאי למשך 10 שנים וכן קנס של 5,000 ש"ח.

השופט קבע כי במקרה הנדון מדובר בהתרשלותו של אדם מוסרי וטוב, ברגע של היסח דעת רגעי ולא מתוך פורענות, אדם שבא מרקע כלכלי קשה אשר הפך להיות נהג אוטובוס והציל את משפחתו מחיי עוני ומצוקה ואף זכה לתשבוחות במקום עבודתו.

מנגד, נקבע, עומדת התרשלותו של הנאשם אשר כנהג, מוטלת עליו אחריות מוגברת לשלום הציבור שהוא מסיע, במיוחד כשמדובר באוכלוסייה של אלפי אנשים הכוללת קשישים.
ביהמ"ש מוצא כי בנסיבות הענין יש לאזן בין הצורך להתריע אל מול הצורך לפסוק עונש מידתי וכי האיזון יעשה באמצעות הטלת מאסר בפועל, אך לא לתקופה ארוכה אשר כונתה על ידו "צריבת מאסר" כאשר "בצריבת-מאסר כזו טמונים גם יתרונות של הרתעה כללית ושל שיקום; בהיותה מעין 'טיפול בהלם' למבצע-העבירה, ואיתות מרתיע לאחרים מפני יצירת סיכונים כאמור".

בית משפט שלום תל אביב, ת"פ (ת"א) 3442-09 מדינת ישראל נ' נתן גדמו.

ניתן ביום 2.12.10 ע"י כב' הש' שלמה פרידלנדר, במעמד הצדדים. 

תאונת דרכים – הנהג הפוגע ברח מי ישלם לך עבור הנזק לרכב במיוחד אם הנזק הינו בסכום נמוך ??

תאונת דרכים – הנהג הפוגע ברח מי ישלם לך עבור הנזק לרכב במיוחד אם הנזק הינו בסכום נמוך ??
היית מעורב בתאונת דרכים ונגרם לרכב שלך נזק שלא באשמתך אלא בגלל רשלנות של צד ג'.
בטח חשבת לעצמך איזה מזל שעשית ביטוח מקיף בחברת הביטוח.

ואז התחלת לברר והתברר לך שעליך לשלם השתתפות עצמית בסכום לא מבוטל וכי תאבד את ההנחה עבור העדר תביעות.
כאשר הנזק שנגרם לרכב הינו גבוה, אין ספק שכדאי להפעיל את חברת הביטוח שביטחה את הרכב שלך בביטוח מקיף.
הדילמה היא כאשר הנזק הינו נמוך כמו במקרה שקרה לא' עת הנזק שנגרם לרכבה היה בסך של 1,200 ₪ בסך הכל.
במקרה כזה אם א' תתבע את הביטוח המקיף שלה היא תצטרך לשלם השתתפות עצמית בסכום הגבוה מהנזק ותאבד את ההנחה עבור העדר תביעות לשנה הבאה וכל זאת בכדי לקבל 1,200 ₪???
זה לא כלכלי.
מנגד, אם א' תתבע את ב', הנהג של הרכב הפוגע, היא לא תאבד את זכויותיה הנ"ל מחברת הביטוח אבל כדי לתבוע את ב' יהא עליה להוציא הרבה מאוד הוצאות.
מי ישלם עבורן?

ואכן, א' העדיפה לתבוע את ב' נהג הרכב שפגע בה וזאת מתוך עקרון שלא יצא ללא תשלום כאשר גם פגע בה באשמתו כאשר ניסה לעקוף אותה וגם ברח ממקום התאונה מבלי שהשאיר פרטים.
א' ניסתה בכל דרך אפשרית לדבר עם ב' לאחר שאתרה אותו באמצעות חוקר.
ב' התחמק ולא הסכים לשלם.
ב' גם סרב לאשר לחברת הביטוח שלו לשלם לתובעת שכן טען עד לשלב הגשת התביעה להעדר נזקים.
א' מאמינה בצדקתה, בחרה להוציא הוצאות רבות סביב ניהול התביעה וחשבה שבסופו של דבר ב' יחויב לשלם לה את כל הוצאותיה. האמנם?

א' שילמה 4,640 ₪ לעו"ד ששכרה את שירותיו בתוספת 500 ₪ שכ"ט לשמאי.
עוה"ד מטעמה פנה במכתב דרישה ודרש מהנהג הפוגע שישלם גם 600 ₪ עבור הוצאות איתור ועבור הטפול ברכב וגם שכ"ט עו"ד בשיעור 500 ₪.
ב' סרב לשם.

לבסוף הגישה א' כתב תביעה נגד ב' וחברת הביטוח שבטחה אותו.
או אז הזדרזה חברת הביטוח של ב' לצרף לכתב ההגנה המחאה בסכום של 2,910 ₪ עבור סילוק התביעה לפי חשבון של 1,200 ₪ עבור הנזק לרכב בצרוף אגרת בימ"ש ושכ"ט עו"ד לפי תעריף מינימלי הקבוע בכללי לשכת עוה"ד 870 ₪, אך סרבה לשלם לא' את יתרת הוצאותיה.
בפסק הדין קובעת כב' הש' מעין צור כי ב' ישלם לא' באמצעות חברת הביטוח שלו בנוסף למה שכבר שילם עוד סך של 3,000 ₪ עבור שכ"א עוה"ד של התובעת.
מדוע א' לא זכתה בפיצוי עבור כל הוצאותיה?
ביהמ"ש קובע שעל התובע קיים נטל הקטנת הנזק. ניזוק אינו זכאי באופן אוטומטי לפיצוי בגין כל הוצאה שהוציא אלא רק בגין הוצאות אשר נחוצות באופן סביר ואשר גובהן סביר.
בימ"ש מוצא כי שכ"ט עו"ד אשר א' שלמה לעוה"ד מטעמה היה בלתי סביר בשים לב לגובה הנזק שארע לרכב ולכן הוא מחייב רק ב- 3,000 ₪ בשים לב לפעולות שנקט עוה"ד.

מנגד מתרעם בימ"ש על ב' שהנהג בצורה מחפירה כשבחר להפר את הוראות החוק ולברוח בלי להשאיר פרטים וקובע שצריך שהוא ישא בנזק הנוסף שנגרם באופן אישי וכי חברת הביטוח שלו לא צריכה לתת לו כיסויי במקרה כזה.
במקרה שבנדון חברת הביטוח לא התנערה מאחריותה והיא זו ששילמה את הנזק הנוסף אבל בהחלט יכול להיות שלהבא, נהג שברח וגרם להוצאות מיותרות לצד שכנגד עקב בריחתו וסירובו לשלם, ימצא עצמו נושא בעצמו בנזק. 
בית משפט שלום חיפה, תאמ (חי') 13194-02-10 סיגלית אביטל נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ.
ניתן ביום 23.11.10 ע"י כב' הש' מעין צור, בהעדר הצדדים. 

תאונה במתכוון ומחלת הנפש- מתי היא תחשב כתאונת דרכים??

פסק דין מיום 07.10.10  ת.א. 7484/06 (שלום ב"ש) עיזבון המנוחה נ' ז"ל נ' מרים חליבה ואח':

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע הגדרה כללית של המושג "תאונת דרכים" לפיה תאונת דרכים הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

בהמשך מונה החוק מספר סיטואציות אשר יחשבו לתאונת דרכים, גם אם אינן עונות להגדרה הכללית ובסופו מונה סיטואציה אשר לא תחשב כתאונת דרכים, למרות שהיא עונה על הדרישות של ההגדרה הכללית.
סיטואציה זו דנה בתאונת דרכים מכוונת. החוק קובע: "...ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו ולרכושו של אותו אדם  והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב".

ביום 07.10.10 ניתן פס"ד במסגרת ת.א. 7484/06 (שלום ב"ש) עיזבון המנוחה נ' ז"ל נ' מרים חליבה ואח', אשר העלה מחדש את השאלה האם מחלת נפש או מצב נפשי מעורער, העולה כדי לקות בכושר השיפוט יכול להיכנס בגדרו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, למרות שמבחינה אובייקטיבית נראה כי נסיבות האירוע מלמדות על גרימת תאונה במתכוון ומתוך רצון להתאבד.

נ' התגוררה ברהט. בשעות הבוקר שמה לב כי בנה הפעוט שוכב במיטתו חסר תנועה ומיד הזעיקה את שכנה הרופא, אשר מטעמו הזעיק אמבולנס.
צוות האמבולנס החל לפנות את נ', חמותה והפעוט לכיוון ביה"ח ובמהלך הדרך חבר לניידת נט"ן אשר הוזעקה לכיוונו.
רופא מצוות הנט"ן בדק את הפעוט, ביצע בו פעולות החייאה ולבסוף קבע את מותו.
נסערת מהידיעה המרה, יצאה האם מהאמבולנס וכהרף עין התפרצה לכביש, נשכבה עליו ונדרסה למוות.

טענת חברת הביטוח  היתה כי נ' ביקשה לשים קץ לחייה ועל כן יש לראות בתאונה משום תאונה מכוונת, עליה לא חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בהמ"ש הנכבד קבע כי נ' המנוחה היתה במצב מצוקה ומועקה קשים ביותר.
באותם רגעים לאחר שקבלה את הבשורה הנוראה, לא היתה נ' המנוחה במצב שבו יכלה להבין את תוצאת מעשיה וכושר השיפוט שלה באותם רגעים היה לקוי כ"אדם שהוכה בסנוורים".
בהמ"ש קובע כי בנסיבות הנ"ל לא הייתה למעשה למנוחה אותה כוונה סובייקטיבית לתוצאות מעשיה ואשר על כן אין לראות בתאונה משום תאונה במתכוון.

המסקנה הינה כי לא כל מעשה התאבדות, על דרך גרימת תאונת דרכים, יחשב  לתאונה במתכוון.
על מנת שהאירוע לא יחשב כנעשה מכוון והוא יהיה בגדר תאונת דרכים, יהא על התביעה להוכיח העדר יכולת הבנה וכושר שיפוט.

בכך צועד בהמ"ש הנכבד בדרכו של בהמ"ש המחוזי בחיפה במסגרת ע"א 5643-02-09 רוזיצקי שלמה ואח' נ' עזבון המנוח פאזי האני ואח', בו נקבע על ידי בהמ"ש הנכבד כי שלילת הפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מנפגע המעורער בנפשו, החסר כושר הכרעה או שליטה (פיזית או מנטלית) בעטייה של מחלה נפשית, אינה מתיישבת עם תכליתו הסוציאלית של החוק, המגמה העונשית של החזקה הממעטת (המחריגה מעשה מכוון) ועם תחושת הצדק.

אמנם, במקרה של המנוח פאזי האני קבע בהמ"ש המחוזי כי בנסיבות לא הוכח כי המנוח התכוון להתאבד ולא מן הנמנע כי התאונה ארעה עקב פזיזות או רשלנות מצדו, עת הלך בצד הכביש ונדרס על ידי משאית חולפת, אולם בהמ"ש הנכבד מצא לנכון להתייחס לשאלה העקרונית וקבע כי אין לשלול מאדם הלוקה בנפשו,  באופן שאין ביכולתו למעשה "להתכוון" לתוצאות מעשיו, את הפיצוי על פי החוק.

תאונת דרכים עם קורקינט בעל מנוע בנזין

שני נערים רוכבים על קורקינט בעל מנוע בנזין, אשר יכול להגיע למהירות של 32 קמ"ש.
במהלך הדרך נקלעים הנערים לתאונת דרכים ונפגעים על ידי רכב חולף.
הנערים תבעו את חברת הביטוח אשר בטחה את הרכב המעורב בביטוח חובה, כאילו היו בבחינת הולכי רגל שנפגעו על ידו.
חברת הביטוח טענה כי הקורקינט עליו רכבו הנערים עונה להגדרת המושג "רכב מנועי" הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן מוטלת על המחזיק בו החובה לרכוש תעודת ביטוח חובה ואם לא עשה כן, יוצא נפסד.


בית המשפט המחוזי קיבל את טענת חברת הביטוח וקבע כי אכן הקורקינט מהווה "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל בעליו היה לרכוש ביטוח חובה ואין לו עילת תביעה כנגד מבטחת הרכב המעורב.
בית המשפט העליון סבר אחרת והפך את הקערה על פיה.
בפסק דין אשר ניתן במסגרת ע"א 2606/06 דיווי שפרן נ' כלל, חברה לביטוח בע"מ ואח', קבע בית המשפט העליון כי הקורקינט אינו עונה על מלוא התנאים הקבועים בחוק הפיצויים  בהגדרת המושג "רכב מנועי" .
החוק קובע, בהגדרה הבסיסית, כי רכב מנועי הינו "רכב הנע בכח מכני על פני הקרקע, ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית"
(החוק ממשיך ומונה כלי תחבורה אותם יש לראות כרכב מנועי, אשר יכול ולא נמנים על ההגדרה הבסיסית וכן מחריג כלי תחבורה אחרים אשר יכול והיו נכללים בהגדרה הבסיסית, אך הן הקבוצה המורחבת והן הקבוצה המוחרגת אינן רלבנטיות לעניינו).


בית המשפט אינו מתקשה לקבוע כי שלושת התנאים הראשונים המופיעים בהגדרה הבסיסית מתקיימים, שכן הקורקינט הינו, ללא ספק, רכב הנע בכח מכני על פני הקרקע.
בבואו לבחון את התקיימותו של התנאי הרביעי, קובע בהמ"ש הנכבד כי הקורקינט אינו מקיים את דרישת היעוד לשמש לתחבורה יבשתית, באשר היעוד התחבורתי אינו עיקר יעודו של הקורקינט.
נקבע כי הקורקינט נבנה ונרכש, בראש ובראשונה, כצעצוע לילדים ובני נוער כדי לשמש משחק בידיהם.
הקורקינט, החסר מושב, תיבת הילוכים, מכוונים, פנסי תאורה וכיוצ"ב, המוגבל בנפח מיכל הדלק ובמרחק הקצר שאותו הוא יכול לעבור, אינו יכול לשמש לצורכי תחבורה, וזאת לאור מגבלותיו האינהרנטיות.
התוצאה היא כי בנסיבות אלו, בהן רכב נוסף מעורב בתאונה, תישא מבטחת הרכב המעורב בפיצוי נזקיהם של רוכבי הקורקינט.
בית המשפט מודע לכך כי פתרון זה נותן מענה חלקי בלבד לסכנות הקשות הטמונות ברכיבה על קורקינט, שכן בכל האירועים בהם רוכבי קורקינט או צד שלישי יפגעו כתוצאה משימוש בקורקינט, מבלי שבאירוע מעורב רכב נוסף, לא יהא להם כיסוי ביטוחי.
לפיכך, קורא בית המשפט למחוקק להסדיר בחוק את השימוש בקורקינט ולהבטיח את ביטחונם וביטוחם של העושים בו שימוש.


סיכום
מאחר ורכיבה על קורקינט, המצוייד במנוע בנזין או חשמל, מסוכנת הן לרוכבים עליו והן להולכי רגל, נסיים בהמלצה חמה לפנות לסוכן ביטוח או לנציגי חברת הביטוח ולבקשם לבטח את השימוש בקורקינט, כאילו היה רכב מנועי.
בית המשפט העליון, בהזדמנות קודמת, קבע כי חברת ביטוח ולקוח יכולים להגיע ביניהם להסדר חוזי לפיו תוצא תעודת חובה לרכב שאינו עונה על הגדרת המושג "רכב מנועי", ובמסגרת היחסים שביניהם יראו ברכב משום "רכב מנועי" והעושה בו שימוש יהיה מכוסה הן לגבי נזקיו והן לגבי נזקים שהוא עלול לגרום לאחרים.

תאונת דרכים עקב שימוש בקלנועית

שאלה: 

האם קלנועית נחשבת ל"רכב מנועי", במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והאם העושה שימוש בקלנועית חייב לבטח אותה בביטוח חובה ומי יחויב בפיצוי הנפגעים בעקבות תאונת דרכים עם קלנועית?.

לצערנו, מאז הפכה הקלנועית לאמצעי תחבורה פופולרי, אותו ניתן לראות בחוצות העיר ולא רק במושבים ובקיבוצים, יותר ויותר קשישים נפגעים בתאונות דרכים, תוך כדי שימוש בקלנועית.
מאחר וקיימות קלנועיות לשני נוסעים,לא פעם נפגע, יחד עם הקשיש, נוסע נוסף.

בשל מבנה הקלנועית והעובדה כי לרוב רכב נוסף מעורב בתאונה, הפגיעות קשות וכרוכות באשפוזים ממושכים, כאב וסבל והוצאות כבדות.

במקרים אלו, מתעוררת השאלה מי צריך לשאת בנזקים עקב פגיעות הגוף שנגרמו לנוסעי הקלנועית כתוצאה מתאונת הדרכים, האם מבטחת הרכב המעורב או בעל הקלנועית עצמו.
באם קלנועית הינה "רכב מנועי" במובן חוק הפיצויים, אזי רובצת לפתחו של בעל הקלנועית  החובה לבטח את הקלנועית בביטוח חובה, ואם לא עשה כן, עליו לשאת בעצמו בפיצוי הנוסעים בקלנועית.

בפס"ד אשר ניתן בע"א 1640/08 קבע בית המשפט המחוזי כי אין לראות בקלנועית משום "רכב מנועי", ולפיכך, לא מוטלת על בעל הקלנועית החובה לרכוש עבורה ביטוח חובה.
בהתאם להחלטת בית המשפט,  במקרים בהם מעורבים בתאונת דרכים קלנועית ורכב מנועי אחר, תישא מבטחת הרכב האחר בנזקי נוסעי הקלנועית, כאילו היו הולכי רגל או רוכבי אופניים.

לאחר שהקלנועית הפכה להיות אמצעי תחבורה נפוץ, תוקנה פקודת התעבורה והוסף לה פרק נפרד המתייחס לקלנועית, הקובע כי בהתקיים תנאים טכניים שונים, פטור בעל הקלנועית מחובת הרישום והרישוי וכן פטור הוא מאחזקת רישיון נהיגה כתנאי לנהיגה על קלנועית.
כן קבעה פקודת התעבורה כי רוכבי הקלנועית יסעו על המדרכה ורק במקרים בהם אופיה של הדרך אינו מאפשר זאת וכן בתוככי מושב וקיבוץ, רשאים הם לנהוג בכביש.

פקודת התעבורה לא נותנת מענה לשאלה האם השימוש בקלנועית מחייב הוצאתה של תעודת ביטוח חובה.
לכך מתייחסים פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הקובע מהו "רכב מנועי", אשר שימוש בו מחייב קיומו של ביטוח חובה.

החוק מגדיר רכב מנועי כ"רכב הנע בכח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות".

בית המשפט לא התקשה לקבוע כי קלנועית עונה על ההגדרה הבסיסית של המושג "רכב מנועי", שכן ללא ספק מדובר ברכב הנע בכח מיכני (מנוע חשמלי) על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית.
בהמ"ש הדגיש כי לצורך כך אין זה משנה מהו מבנה הרכב, העובדה כי נאסר עליו, למעט במקרם חריגים, לנסוע בכביש, או העובדה כי הוא פטור מחובת הרישום והרישוי ונהגו פטור  מחובת אחזקת רשיון.

אך בכך לא תמה מלאכתו של בית המשפט. בשלב השני פנה בית המשפט לבחינת השאלה האם  הקלנועית נכללת באחד ממצבי המיעוט שבהגדרת המושג "רכב מנועי" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

לאחר סקירת ההסטוריה החקיקתית, מגיע בהמ"ש הנכבד למסקנה לפיה הקלנועית נכללת במושג "כסא גלגלים" ויש לראות בה משום "כסא גלגלים משוכלל".
נקבע כי הקלנועית וכסא הגלגלים נועדו למלא פונקציה זהה והיא הקלה על תנועתם של אנשים מוגבלים ואין כל הצדקה לערוך הבחנה בין קלנועית לבין כסאות גלגלים.

יודגש כי מאחר ומדובר בפסיקה של ביהמ"ש המחוזי, מדובר בהלכה מנחה אך לא מחייבת ולא מן הנמנע כי שאלה זו תונח על שולחנו של ביהמ"ש העליון אשר יכול ויגיע למסקנה שונה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתן מענה מספק לאירוע שעמד בפני בית המשפט ולאירועים דומים בהם מעורבת קלנועית בתאונת דרכים יחד עם רכב מנועי נוסף, ונוסעי הקלנועית זוכים לכיסוי ביטוחי מלא על נזקיהם.

לצערנו, פסיקת בהמ"ש הנכבד מותירה את נוסעי הקלנועית ללא כיסוי ביטוחי מקום בו הקלנועית מעורבת בתאונה עצמית או מקום בו הקלנועית מעורבת בתאונת דרכים בה לא מעורב רכב נוסף. 
מאחר ונקבע כי בעל קלנועית אינו חייב בביטוח חובה, הרי שבמקרים בהם קלנועית מתהפכת, מתדרדרת, נתקלת במכשול או פוגעת בהולך רגל,  ויקבע כי הדבר נגרם כתוצאה מרשלנותו של נהג הקלנועית, יהיה עליו לשאת בנזקי נוסעי הקלנועית או הנפגעים על ידה ובעל הקלנועית, אם נפגע בתאונה נזק גוף, לא יהיה זכאי לפיצוי כלשהו.

לפיכך, נסיים בעצה טובה לבעלי קלנועיות. 
למרות החלטת בית המשפט, הפוטרת אתכם מהחובה לרכוש ביטוח חובה, טוב תעשו באם תבטחו את אחריותכם. 
כבר נקבע בהזדמנות קודמת על ידי בית המשפט העליון כי מקום בו נרכשה תעודת חובה לכלי מיכני שאינו עונה להגדרה של "רכב מנועי", יראו את הצדדים כאילו הסכימו להחיל את חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על היחסים שביניהם.

בהתאם לפסיקה, בעל קלנועית אשר ירכוש ביטוח חובה, זכאי לכיסוי ביטוחי מלא כאילו היתה הקלנועית משום "רכב מנועי" כך שהוא יפוצה במקרה ונגרם לו או לנוסע או להולך רגל נזק גוף כתוצאה מתאונה.

רשלנות רפואית ותאונת עבודה

זכאותו של תובע שנפגע בתאונת עבודה וטופל באופן רשלני לפיצוי של 25% מסכום הנזק, כאשר תגמולי המוסד לביטוח לאומי גבוהים מגובה נזקיו,

סיפור המעשה פשוט:

ראובן נפגע בתאונת עבודה בה נגרם לו נזק בכתף.
משכל הטיפולים השמרניים מוצו ועדין לא חלה הטבה במצבו, קיבל את המלצת הרופא המטפל ופנה לביצוע ניתוח בכתף.
במהלך הניתוח, בשל רשלנותו של הרופא המנתח והמוסד הרפואי בו נותח, ניזוק ראובן בצווארו ונותר עם מגבלות ונכות גבוהה.

המוסד לביטוח לאומי, חייב לפצות את ראובן בשל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונת העבודה, ובכלל זה בגין הפגיעות והנכות בכתף, אולם גם בגין הפגיעות והנכויות הנובעות מניתוח רשלני.

ראובן הגיש תביעת נזיקין על רשלנות רפואית בניתוח כנגד הרופא המנתח והמוסד הרפואי בו נותח.
בית המשפט הנכבד קבע כי בנסיבות הענין מוטלת אחריות על המנתח ועל המוסד הרפואי בגין נזקיו של התובע הנובעים מהנכות והמגבלות בצווארו.

לאחר מכן פנה בהמ"ש הנכבד להעריך את גובה הנזקים שנגרמו לראובן כתוצאה מהניתוח הרשלני.
גובה הנזקים נקבע בהתאם לקריטריונים שונים ורבים ונתון לשיקול דעתו של בהמ"ש הנכבד.
לאחר שנקבע גובה הנזק מפחית בית המשפט הנכבד את הסכומים אותם קיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, הנובעים מהניתוח הרשלני ומהנכויות שנותרו בגינו.

לא פעם קורה בתביעות נזיקין המוגשות בגין רשלנות של גורם כלשהו, כי גובה התשלומים אותם מקבל הניזוק מהמוסד לביטוח לאומי גבוהים מגובה הנזק שנגרם לו.
במקרים אלו, על מנת לעודד ניזוקים לנהל את התביעה ולסייע בכך למוסד לביטוח לאומי (הנהנה מקביעת אחריות הגורם המזיק), קובע סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי כי התובע יהיה זכאי ל-25% מסכום הנזק.
סכום זה נגרע מחלקו של המוסד לביטוח לאומי, אשר יהיה זכאי ל-75% מסכום הנזק בלבד. במקרה זה משלם המזיק 100% מסכום הנזק.

יש מקרים בהם אין למוסד לביטוח לאומי עילת תביעה כנגד המזיק.
כך הוא המקרה כאשר המזיק הוא המעסיק אשר נשא בתשלום דמי ביטוח לאומי ועתה זכאי להגנה מפני תביעת המוסד.
במקרה כזה, בו מנוע המוסד לביטוח לאומי מלתבוע את המעסיק, לא קמה לניזוק הזכות ל-25% מהנזק ולמעשה המעסיק משלם לתובע רק את סכום הנזק הנותר לאחר הפחתת תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ככל שנותר.

עד לתיקון 102 לחוק הביטוח הלאומי, דין מוסד רפואי, קופת חולים וכל עובד שלהם, היה כדין צד שלישי שאינו מעסיק.
גרם מוסד רפואי נזק כתוצאה מטיפול רפואי שניתן על ידו, והאירוע הוכר כחלק מתאונת עבודה, היה על אותו גורם להשיב למוסד לביטוח לאומי את התשלומים ששולמו על ידי המוסד.

בא תיקון 102 לחוק וקבע כי שוב  לא תוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי תובענה נגד מוסד רפואי או נגד קופת חולים או נגד עובד שלהם שעילתה היא טיפול רפואי במסגרת המוסד או במסגרת קופת החולים.
מטרת הסעיף היא למעט התדיינויות בין גופים מוסדיים גדולים, אשר עלולים לגלגל זה לפתחו של זה את עלויות ניהול ההליכים ובסופו של דבר על הציבור.
אולם, הגנת תיקון 102 לא ניתנה חינם, אלא נקבע באותו תיקון כי המדינה תשלם למוסד לביטוח לאומי תשלומים קבועים במקום התשלומים להם היה זכאי בתביעות שיבוב נגד מוסד רפואי.
הגנה זו מהווה מעין הכרה של המדינה באחריותה לנזקים הנובעים ממקרים של רשלנות רפואית.

בנסיבות בהן יקבע כי נזקיו של הניזוק כתוצאה מהטיפול הרפואי הרשלני נמוכים מהתשלומים אותם הוא זכאי לקבל מהביטוח הלאומי, נוצר לכאורה מצב שבו יוצא הניזוק וידיו על ראשו.
המזיק לא יצטרך לשלם לניזוק דבר, שכן לאחר הפחתת תשלומי המוסד לביטוח לאומי לא יוותר נזק בר לפיצוי. המזיק אף לא יצטרך לשלם דבר למוסד נוכח הגנת סעיף 102 דלעיל.
המוסד לביטוח לאומי אינו ניזוק שכן הוא מקבל תשלום מהמדינה. בהמ"ש המחוזי בירושלים, בפס"ד שניתן לאחרונה, תא (י-ם) 5324/03 א.ס. נגד ד"ר גדעון מן, קבע כי מצב זה סותר את כללי הצדק הטבעי ואת התכלית העומדת בבסיס הוראת סעיף 330 לחוק, הבאה לעודד ניזוקים לנהל הליכים אשר משרתים את עניינו של המוסד לביטוח לאומי.
במקרים של רשלנות רפואית, נודעת לאפשרות זו משמעות קשה ביותר, שכן עלות ניהולה של תביעה בגין רשלנות רפואית גבוהה וככל שתדחה התביעה, הניזוק יוצא בחסר.

לפיכך, קבע בית המשפט, כי באם תגמולי המוסד לביטוח לאומי עולים על גובה נזקיו של התובע, עדין יזכה התובע ב-25% מסכום הנזק, כשם שהיה עובר לתיקון.
בית המשפט קבע כי ההגנה שניתנה בתיקון מס' 102 לחוק הביטוח הלאומי אינה הגנה מהותית (כדוגמת ההגנה לה זוכה המעסיק) אלא הגנה פרוצדורלית (המוסד לביטוח לאומי מנוע מלתבוע אולם זוכה לפיצוי מהמדינה). לפיכך, לא נטלה מהתובע הזכות להנות מתביעתו בגין רשלנות רפואית, גם אם תביעתו "נבלעה" בתגמולי המוסד לביטוח לאומי הוא  עדיין זכאי לקבל 25% מסכום הנזק.

רשלנות רפואית בלידה הקשר בין איחור בביצוע ניתוח קיסרי ושיתוק מוחין

התינוקת עדן מלול, נולדה בשבוע 29+6 להריון במשקל 1,345 גרם.
אמה הגיעה לביה"ח לאחר ירידת מים מוקדמת בבית. בבית החולים, אליו פנתה מיידית, החל דימום עקב היפרדות שלייה.
בשל הדימום נעשה ניתוח קיסרי.
עדן נולדה כשהיא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי והיא נכה בשיעור 100%.

התביעה הוגשה בטענה שמצבה של עדן הפיגור ושיתוק המוחין הינו תולדה של רשלנות רפואית בלידה עקב איחור בביצוע ניתוח קיסרי.

על פי קביעתו של בית המשפט, ביה"ח איחר ביצוע הניתוח הקיסרי ובכך מצא התרשלות של ביה"ח.

אלא שביהמ"ש קבע גם כי היו שני גורמים שהביאו למצבה של עדן: הגורם האחד לשיתוק המוחין הוא הפגות והמחלות הנלוות לה, בגלל גורם זה אין לייחס כל אשם לבית החולים. הגורם השני לשיתוק המוחין הוא האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי בעקבות דימום עקב הפרדות שלייה בעטיו יש לייחס אשם לביה"ח, היינו התרשלות.

השאלה: האם תובע בתביעת רשלנות רפואית יזכה בתביעתו במקרה בו היו מספר גורמים אפשריים לנזק ואין באפשרותו להוכיח מי מהם אכן גרם לנזק והאם הוא יפוצה על נזק הגוף שנגרם לו ובאיזה שיעור?

להלן ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בדיון נוסף בענין המקרה הנ"ל של עדן מלול.

בתביעת רשלנות רפואית על התובע להוכיח שלושה יסודות:
1.    כי הרופא או המוסד הרפואי חב חובת זהירות כלפי הניזוק.
2.    כי הרופא או המוסד הרפואי הפר את חובת הזהירות, כלומר נהג ברשלנות ולא כפי שרופא סביר או מוסד רפואי סביר היה נוהג.
3.    כי נגרם לתובע נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לנזק.

כיום נקבע בפסקי דין שאין ספק כי רופא או מוסד רפואי חבים חובת זהירות למטופלים, כלומר היסוד הראשון הינו מובן מאליו.

התובע נדרש להוכיח את שני התנאים הנוספים: כי הרופא או הצוות במוסד הרפואי התרשל וכי נגרם לתובע נזק כתוצאה מההתרשלות, כלומר "קשר סיבתי" בין ההתרשלות לנזק הנטען.

היסוד השלישי ה"קשר הסיבתי" בין ההתרשלות לנזק הינו, לעיתים, היסוד אשר הוכחתו הינה הקשה ביותר.

הכלל המשפטי הקיים בדיני ראיות קובע כי על התובע להוכיח הסתברות כללית של למעלה מ- 50% ביחס לעצם גרימת הנזק ע"י הגורם הנטען לפי כלל "מאזן ההסתברויות". רק במקרה שהתובע יוכיח הסתברות כללית של למעלה מ- 50% הוא יפוצה על כל נזקיו.
במקרה שהתובע לא יצליח להוכיח את הקשר הסיבתי ביחס לעצם גרימת נזק הגוף מעל 50% הרי שלא יקבל פיצוי כלשהו על נזקיו.

יחד עם זאת בית המשפט העליון פסק בע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', שפרטיו תוארו לעיל, כי כאשר הוכחה התרשלות ספציפית של הנתבע כלפי התובע, לדוגמא - התרשלות של הרופא כלפי המטופל וקיימת סיבתיות עמומה ביחס לעצם גרימת הנזק –
כלומר קיימים מספר גורמים אפשריים שהיו יכולים לגרום לנזק אך לא ניתן להוכיח קשר סיבתי של מעל 50% של אף אחד מהם וכי קיימים סיכויים ממשיים – אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% – שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק - ניתן לחרוג מהכלל הנ"ל לטובת כלל של פיצוי לפי הסתברות וזאת בהתקיים תנאים מסוימים ובראשם ההנחה כי כלל "מאזן ההסתברויות" גורם לאי – צדק בנסיבות הענין.
ניתן להסתפק בהוכחת סיכון ממשי, ששיעורו יקבע בדרך יחסית, כך ששיעור הפיצוי יותאם לרמת ההסתברות שהוכחה של אפשרות גרימת הנזק. כלומר במקום פיצוי של הכל או לא כלום יפסק פיצוי לפי החלק שהוכח הנמוך מ- 50%.

ביהמ"ש העליון, בדיון נוסף שהתקיים בענין עדן מלול, שינה את ההלכה וקבע שאין לחרוג מכלל  "מאזן ההסתברויות". על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק מעל 50%, יצליח יזכה במלוא נזקיו לא יצליח לא יזכה בדבר (למעט במקרים חריגים).
כלומר ההלכה הינה כי אין לחרוג מכלל "מאזן ההסתברויות" במצבי עמימות סיבתית ביחס לעצם גרימת הנזק. דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל-חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח'.

בביהמ"ש העליון במסגרת הדיון הנוסף נקבע כי המקרים החריגים בהם יסטה ביהמ"ש מכלל "מאזן ההסתברויות" יבחנו לפי מבחן "ההטייה הנשנית".
בעל דין המבקש כי ביהמ"ש יסטה בעניינו מן המבחן הרגיל של "מאזן ההסתברויות" ויפסוק פיצוי לפי הסתברות, נדרש להוכיח ארבעה יסודות על פי מבחן "ההטייה הנשנית": מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטייה עקבית בהחלתו של כלל "מאזן ההסתברויות".

הליכים משמעתיים נגד רופאים בגין רשלנות רפואית -חלק ב

נשאלת השאלה:
האם מטופל יכול לפנות בתלונה, לצורך בחינה של ההליך הרפואי והכשלים שלכאורה אירעו בו, על מנת שמשרד הבריאות יבדוק את הנסיבות, ינקוט בהליכים משמעתיים כנגד הרופאים המעורבים בגין רשלנות רפואית ויורה על הפקת לקחים?

התשובה:

מטופל יכול לפנות למשרד הבריאות או למוסד רפואי בתלונה כנגד רופא.
סמכותו של משרד הבריאות לטפל בתלונות קבועה בפקודת בריאות העם 1940 ובפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, על פיהן שר הבריאות מוסמך לנקוט אמצעים משמעתיים כנגד רופאים עקב גילוי חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידם.
ניתן לפנות גם ע"פ חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, המגדיר ועדת בדיקה כוועדה שהוקמה לשם בדיקת תלונה של מטופל או של נציגו או לשם בדיקת אירוע חריג בעניין מתן טיפול רפואי.

תלונה אשר תשלח למשרד הבריאות תיבדק ע"י נציב תלונות הציבור.
נציב תלונות הציבור הינו רופא וכל תלונה נבדקת על ידו בהתאם לנסיבות כאשר בדרך כלל, הנציב פונה אל המוסד הרפואי, מביא לידיעתו את התלונה ומבקש כי המוסד הרפואי ימציא תשובתו ו/או את עמדת הרופא המעורב.

לעתים, נציב תלונות הציבור מזמן אליו את המתלונן ו/או את הגורם הרפואי הרלבנטי, לשיחה לצורך השלמת פרטים לרבות קבלת העתק מהמסמכים הרפואיים הרלבנטיים.
נציב תלונות הציבור, בבודקו תלונה בגין חשד לרשלנות רפואית, מחליט על סמך המידע שנמסר לו ובד"כ לאחר יעוץ עם רופא מומחה בתחום הרלוונטי, האם להמשיך בהליכי הבדיקה, כפי שיתואר להלן, או להשיב למתלונן תשובה שאין מקום להמשך בדיקת תלונתו, תוך פרוט הנימוקים לכך, ותשובה זו תסיים את הליך הבדיקה.

היה ונציב תלונות הציבור יתרשם כי לא הובהרו נסיבות המקרה ואין בידו לקבל החלטה על סמך המידע הקיים בדבר נקיטת הליכים משמעתיים, יורה נציב קבלות הציבור על הקמת ועדת בדיקה לנסיבות המקרה לשם בירור נוסף ומעמיק יותר לנסיבות המקרה.
בועדת הבדיקה חברים רופאים מומחים מהתחום הרלוונטי ועורך-דין נציג משרד הבריאות.

רשאים להקים ועדת בדיקה גם מנהל מוסד רפואי ביחס לטיפול רפואי שניתן במסגרת המוסד שבניהולו או מנהל קופת-חולים ביחס לטיפול רפואי שניתן בקופת-החולים.

העובדה שהתקיימה ועדת בדיקה, עדיין אינה מלמדת על כך, שהתקיים הליך משמעתי.
הליך משמעתי מתקיים באמצעות ועדה נוספת "ועדת משמעת" אשר מתמנה בהתאם לפקודת הרופאים ופועלת בבית-הדין המשמעתי של משרד הבריאות.
מדובר בטריבונל שיפוטי והרופאים זכאים לייצוג משפטי בפני ועדת המשמעת.

ועדת משמעת עשויה להתמנות לאחר סיום הליך הבדיקה, בין שהתקיים באמצעות ועדת בדיקה ובין שהתקיים בהליך בירור פנימי ע"י נציב קבילות הציבור, כאמור לעיל.

האמצעים המשמעתיים העומדים לרשות שר הבריאות על-פי פקודת הרופאים לאחר שועדת משמעת מצאה לנכון לקבוע שהרופא עבר עבירת משמעת, הם ביטול רשיון רופא, התליית רשיון רופא, נזיפה והתראה.

רק במקרים מעטים תלונה של מטופל על רשלנות רפואית, אשר תיבדק ע"י נציב קבילות הציבור או מנהל מוסד רפואי או מנהל קופת חולים, תוביל להקמת ועדת בדיקה או להמלצה על הליכים משמעיים והדבר יתרחש בעיקר במקרים קשים וחמורים ביותר.

רק במקרים בודדים הטיפול בתלונה יסתיים בנקיטת פעולות לשיפור המערכת הרפואית הנדונה, כאשר גם אם ניתנות המלצות לשיפור המערכת, לרב הן אינן מיושמות בשטח ואיש אינו טורח לוודא כי הן יושמו.
לעיתים הטיפול בתלונות יסתיים בפתרון בעיות ללא נקיטת אמצעי משמעת וללא נקיטת פעולה לשיפור מערכתי. במרבית המקרים הטיפול בכלל התלונות יסתיים ללא נקיטת צעדים כלשהם.

לסיכום:
אכן מטופל יכול לפנות בתלונה כנגד רופא, אלא שלאור האמור לעיל, הואיל ומשרד הבריאות נוטה שלא לנקוט בהליכים משמעתיים כאשר מוגשת תלונה על רשלנות רפואית והואיל והמערכת הרפואית לא באמת שומרת על איכות שירותי הרפואה בישראל בדרך זו, הגשת תלונה בגין רשלנות רפואית, למעט במקרים חריגים, לרב הינה בבחינת הליך חסר תועלת.

הליכים משמעתיים נגד רופאים בגין רשלנות רפואית - חלק א

האדם אשר ניזוק מטיפול רפואי, חפץ לדעת, בעצמו או באמצעות בני משפחתו, כיצד קרה שהטיפול הרפואי הסתבך, מהו הסיבוך שארע בטיפול הרפואי, מי או מה היה הגורם לכך, מהם הכשלים שהתרחשו והאם הכשל בטיפול הרפואי היה בר מניעה כך שהינו בבחינת רשלנות רפואית.

לרב, האדם שנפגע מטיפול רפואי כושל מעוניין לגרום לכך שמקרים כאלו לא ישנו.
שהרופא הרשלן או המערכת הרפואית שהתרשלה תפיק לקחים כדי שמטופלים אחרים לא יפגעו מארוע דומה של רשלנות רפואית וזאת על מנת לשפר את המערכת הרפואית.
כעורכת דין העוסקת בתחום הרשלנות הרפואית מזה שנים רבות, אני פוגשת לא אחת, אנשים שחוו טיפול רפואי כושל אשר גרם להם לנזק גוף קל או לנזק גוף קשה, אשר חדורים רצון עז לדעת מה ארע במהלך הטיפול הרפואי ומצפים מהמערכת הרפואית שתספק להם את מלוא המידע.
ושההליך יתקיים בשקיפות מלאה.
כמו כן הניזוק מצפה כי במקרה שאכן ארעה רשלנות רפואית המערכת תדע לתת את הדין עם הצוות הרפואי ואף תפיק לקחים על מנת שמקרים כאלו לא ישנו.

למרבה הצער, המערכת הרפואית אינה נוהגת בשקיפות מלאה עם המטופלים ואפילו לא בשקיפות חלקית.

המוסד הרפואי לא יחלוק עם המטופל את מלוא המידע על התהליך הלקוי שהביא לנזק גוף ואם בכלל ישתף את המטופל בפרטים, הפרוט יכלול פרטים מעטים ככל הניתן אשר לא ניתן להסתירם מהמטופל.
(כמו למשל: "לצערנו עקב דימום בלתי נשלט נאלצנו לכרות את הרחם").
המוסד הרפואי, לרב, יבחר שלא לשתף את המטופל בפרטים אשר גרמו להתרחשות הסיבוך ולא ידווח לו על כך (כמו למשל: "הפגיעה בכלי דם ארעה עקב חוסר מיומנות של הרופא המנתח והיא שהביאה לדימום הבלתי נשלט").
לעיתים המוסד הרפואי יערוך ברור מקיף ביחס לנסיבות האירוע אך זאת הוא יעשה מאחורי הקלעים, לא באופן רשמי, ללא תיעוד בכתב והוא לא ישתף את המטופל בממצאים, למעט במקרים יוצאי דופן.

רק לעיתים נדירות יבחר המוסד הרפואי או משרד הבריאות להקים מיוזמתו או על פי דרישת המטופל, ועדת בדיקה על פי חוק זכויות החולה ובמקרה כזה ועדת הבדיקה תפיק דו"ח כאשר ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה, ימסרו למטופל.
בעקבות דו"ח ועדת בדיקה יכול משרד הבריאות לנקוט בהליך משמעתי כנגד הצוות הרפואי המעורב אשר עלול להוביל להטלת עונש משמעתי ולעיתים אף לנקיטת הליכים פליליים.

רשלנות רפואית שארעה בטיפול רפואי בעקבות תאונת דרכים- עקרון "ייחוד העילה"

האם ניתן לתבוע בגין רשלנות רפואית שארעה בטיפול רפואי בעקבות תאונת דרכים- עקרון "ייחוד העילה"

לעיתים בעקבות תאונת דרכים נזקק הנפגע לטיפולים רפואיים שונים במיוחד אם מדובר בתאונות דרכים קשות.

השאלה: מה הדין כאשר הטיפול הרפואי שניתן בעקבות תאונת הדרכים, גרם לנזק גוף נוסף, מעבר לנזק גוף שנגרם, באופן ישיר, בתאונת הדרכים??

האם במקרה כזה ניתן לתבוע בגין נזק הגוף הנוסף שארע עקב הטיפול הרפואי ובמיוחד אם מדובר בנזק גוף קשה?
נציג להלן מקרה לדוגמא לצורך המחשה:
במהלך תאונת דרכים נפגע מרפק יד ימין של הניזוק.
לאחר שהניזוק טופל בטיפולי פיזיותרפיה, הושג שיקום מלא של טווח תנועת המרפק והיד חזרה לתפקד באופן תקין.
מאחר והניזוק המשיך לסבול מכאבים נערכה בדיקת הדמיה בעזרת סי טי (CT) שהדגימה חלקיק חופשי של עצם באזור מסוים במרפק.
הניזוק, על סמך ייעוץ רפואי שקיבל, עבר בהמשך ניתוח אשר גרם לנזק בלתי הפיך לעצב ביד והביא לצניחה מלאה של האצבעות והאגודל.
כתוצאה מהרשלנות הרפואית בניתוח, התובע סובל מנכות רפואית אורטופדית קשה ומפגיעה תפקודית קשה, המגבילה אותו בפעולות היומיום.
התשובה: במקרה של תאונת דרכים ורשלנות רפואית שארעה במהלך הטיפול, יוכל הניזוק להגיש לביהמ"ש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975,בגין תאונת הדרכים בלבד.
על פי חוק זה, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ישולמו, ביעילות ובמהירות, לנפגעי תאונות דרכים וזאת בלי שהנפגע יהיה מחויב להוכיח רשלנות מצדו של הנהג הפוגע.

גם נהג שהיה אשם בתאונת הדרכים ונפגע כתוצאה ממנה בגופו או בנפשו, יהיה זכאי לפיצוי מחברת הביטוח שבטחה את הרכב הפוגע בביטוח חובה בגין תאונת הדרכים.
כל זאת כדי להבטיח שכל מי שנפגע בתאונת דרכים לא יוותר ללא פיצוי, למעט במקרים חריגים.
כפי שנקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון, התכלית החקיקתית של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הייתה ליצור מנגנון מהיר, פשוט ויעיל לבירור תביעות בגין נזקי גוף תולדת תאונת דרכים
ומניעת הקשיים הכרוכים בדיון בשאלת האחריות לפי שיטת האשם, כמו גם הקשיים המתעוררים בשיטה המאפשרת חזרה נגד מעורבים רשלניים.
אם נניח לרגע שהנזק שנגרם עקב הטיפול הרפואי הרשלני אינו מכוסה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, משמע שחברת הביטוח שביטחה את הרכב בביטוח חובה בגין תאונת דרכים
אינה חבה בפיצוי בגין נזק גוף, ולכאורה על הנפגע לתבוע את המוסד הרפואי ולהוכיח כי ניתן לו טיפול רשלני.
באם נניח כי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חל גם על טיפול רשלני, אולם מאפשר לחברת הביטוח לתבוע החזר בגין כספים שנאלצה לשלם עבור הנזק הנוסף מביה"ח,הדיון שאמור היה להיות מהיר ויעיל יטה להיות ארוך ומורכב, מאחר וביהמ"ש יצטרך לדון בשאלת החבות והאחריות של המוסד הרפואי, שלכאורה, נטען כי הוא גרם לנזק גוף ברשלנותו.

אשר על כן, נקבע בפסיקת בתי המשפט, כי זכותו של הנפגע, אשר לו עילת תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,כוללת גם נזקים שאירעו עקב רשלנות רפואית המאוחרת לאירוע תאונת הדרכים ובכלל זה גם רשלנות רפואית בטיפול שניתן לנפגע אחרי התאונה.

ביהמ"ש קבע כי גם רשלנות רפואית, אפילו בדרגה גבוהה, עשויה לבוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר והינה בגדר תאונת דרכים.

משמע, במקרה כזה, חברת הביטוח המכסה את המקרה בביטוח חובה בגין תאונת דרכים והיא לבדה,
תפצה את הניזוק על כל נזקיו בשל אותו נזק גוף גם אם הם אירעו כתוצאה מהטיפול הרשלני המאוחר יותר לתאונת הדרכים,והיא לא תהא זכאית לתבוע החזר או השתתפות מהמוסד הרפואי שהתרשל.

סעיף 8 (א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שולל מן הנפגע, אשר יש לו עילה על פי חוק זה, כל עילה אחרת על פי פקודת הנזיקין [נוסח משולב] בשל אותו נזק, לרבות,
עילה על פי פקודת הנזיקין נגד האחראים לטיפול רפואי רשלני שהביא להחמרת הנזק שנגרם לו בתאונת דרכים.
ההוראה הנ"ל הקבועה בסעיף 8 (א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נקראת "ייחוד העילה".
מי ששילם פיצויים לפי החוק הנ"ל אינו יכול לחזור אל מזיק שלישי גם אם הוא אשם, למעט החריגים הקבועים בסעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אשר אינם רלבנטיים לשאלה זו.

כאמור, היתרון של ההסדר בדבר "ייחוד העילה" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הינו מהירות ויעילות הדיון והעובדה שאין צורך להתעסק עם נושא האשם. יחד עם זאת,יש לדעת, שהחוק הנ"ל מגביל את גובה הפיצוי אשר נפסק בסופו של יום בגין תאונת הדרכים וכי אילו התיק היה נדון כתיק של תביעת רשלנות רפואית, ככל שהאשם היה מוכח,סכומי הנזק אשר היו נפסקים היו גבוהים בצורה משמעותית. הואיל ואין לניזוק אפשרות כלשהי שלא לתבוע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עקב העיקרון של "ייחוד העילה",הניזוק יקבל בסופו של יום פיצוי בגין מלוא נזקיו גם בגין אלו שנגרמו ע"י הטיפול הרפואי, אך זאת על פי הערכים הנמוכים שנהוג לפצות במקרים של תאונות דרכים.

אולם, יש להדגיש, כי במקרה בו ניתן טיפול רפואי רשלני הקשור לפגיעה בתאונת הדרכים, אשר גרם לנזק נוסף, לאחר שניתן פס"ד חלוט וסופי מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,שוב לא תעמוד למוסד הרפואי ההגנה מכח ייחוד העילה, שכן העילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מוצתה, ובמקרה כזה הנפגע יהיה זכאי לתבוע את המוסד הרפואי בעילה מכח פקודת הנזיקין בגין רשלנות רפואית, כאמור בע"א 8535/01 ג. ליפשיץ נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נז 6 656.



----------------------------------------------------------
אתר זה וכל האמור בו אינם מהווים יעוץ משפטי מכל מין וסוג שהוא ואינם מהווים תחליף ליעוץ פרטני על ידי עורך דין בעל הסמכה מתאימה.
האתר בבעלות משרד עורכי דין טירן-פז ושות' - בכל בעיה, לקבלת יעוץ משפטי ניתן לפנות באמצעות דף יצירת קשר, או בטלפון 03-6136160.

תאונות דרכים קשות – תשלום תכוף

האם יפסוק בימ"ש תשלום תכוף כאשר אדם נזקק לעזרת בני משפחתו בעקבות תאונת דרכים קשה??

תאונות דרכים, לצערנו, מתרחשות באופן בלתי צפוי.
כהרף עין גורלה של משפחה יכול להשתנות עקב טעות קטלנית בזמן הנהיגה שגרמה לתאונת דרכים קשה.
לעיתים, בני משפחתם של נפגעי תאונות דרכים, נדרשים לטפל בנפגעים ולספק את צרכי הסיעוד שלהם.

על מנת להגן על נפגעי תאונות דרכים, חוקק בשנת 1975, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שבהתבסס עליו ניתן לתבוע תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
על פי החוק, הפיצויים ישולמו ביעילות ובמהירות וזאת בלי שהנפגע יהיה מחויב להוכיח רשלנות מצדו של הנהג הפוגע בתאונת הדרכים.
גם נהג שהיה אשם בתאונת דרכים ונפגע כתוצאה ממנה, בגופו או בנפשו, יהיה זכאי לפיצוי מחברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח חובה.
כל זאת, כדי להבטיח שכל מי שנפגע בתאונת דרכים לא יוותר ללא פיצוי בגין הנזק גוף שארע, למעט מקרים חריגים.

יעילות ומהירות אכן עמדו בבסיס כוונת המחוקק, אלא שבפועל לעיתים תביעות בגין תאונות דרכים קשות עורכות זמן רב, חודשים ואף שנים, ונשאלת השאלה:
האם ניתן לפנות לביהמ"ש ולבקש להקדים ולקבל פיצוי ביניים או בלשון חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים- תשלום תכוף?
בחוק הנ"ל אכן נקבע הליך מיוחד לקבלת פיצוי כספי מיידי אשר נועד לאפשר לנפגע קיום מינימלי עד לקבלת הפיצוי הכספי הסופי בגין תאונת הדרכים.
מה קורה כאשר הנפגע נזקק לסיוע בני משפחתו האם ניתן לקבל תשלום תכוף בגין כך?
נניח לדוגמא שהאדם שנפגע בתאונת דרכים הינו קטין אשר נגרם לו נזק גוף קשה, אשר נותר, בעקבות התאונה, משותק בכל או בחלק מחלקי גופו פאראפלג או קוודרופלג
והוא חולה סיעודי הזקוק לטיפול סיעודי מלא 24 שעות ביממה.
הוריו של הפצוע קשה בתאונת הדרכים סועדים אותו ומטפלים בו, 24 שעות ביממה משום שאין בידם כסף לשלם למטפלים, כל עוד לא נפסק סכום כספי.
לא פעם בני משפחתו של הנפגע נאלצים לעזוב את עבודתם לצורך הטיפול בנפגע הקשה.

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קובע בסעיף 5, כי במסגרת תשלום תכוף ישלם המזיק:
(1) הוצאות שהוציא הנפגע לצרכי ריפויו, לרבות הוצאות אשפוז בבית חולים;
(2) תשלומים חודשיים שיהיה בהם כדי לספק, עד להחלטה הסופית בענין הפיצויים, את צרכי ריפויו של הנפגע וסיעודו ואת צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו או את צרכי מחייתם של התלויים בו, לפי הענין;
תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), תשמ"ט-1989, קובעות כי צרכי סיעוד לענין סעיף 5 לחוק, הם הזדקקות לשירותים המיועדים לסייע לנפגע בפעולות יום-יום או בהשגחה או בניהול משק הבית; לענין זה- "פעולות יום-יום" - לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה וניידות עצמית בבית; "השגחה" - פיקוח על הנפגע למניעת נזק או סכנה לעצמו או לאחרים.
בתי המשפט פסקו כי מטרת התשלום התכוף בתאונות דרכים, הינה לספק את צרכיו המיידיים של הנפגע, כאשר יוצאים מנקודת הנחה, שבירור התביעה בגין תאונת הדרכים,עלול להימשך זמן רב.

בתי המשפט פסקו כי תשלום תכוף הינו סעד זמני המוענק כסעד דחוף, סעד של חרום.

לצורך תשלום תכוף בגין תאונת דרכים יש לבצע בחינה ראשונית של העובדות, ללא התעמקות יסודית בפרטים, כפי שנעשית בעת דיון בתביעה העיקרית.

בתי המשפט קבעו כי במסגרת תשלום תכוף אין לפסוק לנפגע בתאונת דרכים פיצוי עבור מטיבים וההורים הם לכאורה מיטיבים.
אלא שבתי המשפט, שערים לקושי הרב המוטל על כתפיהם של בני המשפחה במצבים כאלו, מצאו פתרון לכך וקבעו כי כאשר בני משפחתו של הנפגע עוזרים לו בקיום צרכיו הסיעודיים, במקום אדם זר שהיה נשכר לעשות זאת כנגד תשלום, ניתן לפסוק לנפגע סכום פיצוי במסגרת תשלום תכוף בגין העזרה שנתנה ע"י בני משפחתו, כאילו שכר אדם זר לעזור לו.
הואיל ומדובר למעשה בפסיקת צרכי ריפוי וסיעוד של הנפגע יש לדון במסגרת הבקשה לתשלום תכוף בעלות צרכי הסיעוד של הנפגע בתאונת הדרכים.


-------------------------------------------------------
אתר זה וכל האמור בו אינם מהווים יעוץ משפטי מכל מין וסוג שהוא ואינם מהווים תחליף ליעוץ פרטני על ידי עורך דין בעל הסמכה מתאימה.
האתר בבעלות משרד עורכי דין טירן-פז ושות' - בכל בעיה, לקבלת יעוץ משפטי ניתן לפנות באמצעות דף יצירת קשר, או בטלפון 03-6136160.