התינוקת עדן מלול, נולדה בשבוע 29+6 להריון במשקל 1,345 גרם.
אמה הגיעה לביה"ח לאחר ירידת מים מוקדמת בבית. בבית החולים, אליו פנתה מיידית, החל דימום עקב היפרדות שלייה.
בשל הדימום נעשה ניתוח קיסרי.
עדן נולדה כשהיא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי והיא נכה בשיעור 100%.
התביעה הוגשה בטענה שמצבה של עדן הפיגור ושיתוק המוחין הינו תולדה של רשלנות רפואית בלידה עקב איחור בביצוע ניתוח קיסרי.
על פי קביעתו של בית המשפט, ביה"ח איחר ביצוע הניתוח הקיסרי ובכך מצא התרשלות של ביה"ח.
אלא שביהמ"ש קבע גם כי היו שני גורמים שהביאו למצבה של עדן: הגורם האחד לשיתוק המוחין הוא הפגות והמחלות הנלוות לה, בגלל גורם זה אין לייחס כל אשם לבית החולים. הגורם השני לשיתוק המוחין הוא האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי בעקבות דימום עקב הפרדות שלייה בעטיו יש לייחס אשם לביה"ח, היינו התרשלות.
השאלה: האם תובע בתביעת רשלנות רפואית יזכה בתביעתו במקרה בו היו מספר גורמים אפשריים לנזק ואין באפשרותו להוכיח מי מהם אכן גרם לנזק והאם הוא יפוצה על נזק הגוף שנגרם לו ובאיזה שיעור?
להלן ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בדיון נוסף בענין המקרה הנ"ל של עדן מלול.
בתביעת רשלנות רפואית על התובע להוכיח שלושה יסודות:
1. כי הרופא או המוסד הרפואי חב חובת זהירות כלפי הניזוק.
2. כי הרופא או המוסד הרפואי הפר את חובת הזהירות, כלומר נהג ברשלנות ולא כפי שרופא סביר או מוסד רפואי סביר היה נוהג.
3. כי נגרם לתובע נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לנזק.
כיום נקבע בפסקי דין שאין ספק כי רופא או מוסד רפואי חבים חובת זהירות למטופלים, כלומר היסוד הראשון הינו מובן מאליו.
התובע נדרש להוכיח את שני התנאים הנוספים: כי הרופא או הצוות במוסד הרפואי התרשל וכי נגרם לתובע נזק כתוצאה מההתרשלות, כלומר "קשר סיבתי" בין ההתרשלות לנזק הנטען.
היסוד השלישי ה"קשר הסיבתי" בין ההתרשלות לנזק הינו, לעיתים, היסוד אשר הוכחתו הינה הקשה ביותר.
הכלל המשפטי הקיים בדיני ראיות קובע כי על התובע להוכיח הסתברות כללית של למעלה מ- 50% ביחס לעצם גרימת הנזק ע"י הגורם הנטען לפי כלל "מאזן ההסתברויות". רק במקרה שהתובע יוכיח הסתברות כללית של למעלה מ- 50% הוא יפוצה על כל נזקיו.
במקרה שהתובע לא יצליח להוכיח את הקשר הסיבתי ביחס לעצם גרימת נזק הגוף מעל 50% הרי שלא יקבל פיצוי כלשהו על נזקיו.
יחד עם זאת בית המשפט העליון פסק בע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', שפרטיו תוארו לעיל, כי כאשר הוכחה התרשלות ספציפית של הנתבע כלפי התובע, לדוגמא - התרשלות של הרופא כלפי המטופל וקיימת סיבתיות עמומה ביחס לעצם גרימת הנזק –
כלומר קיימים מספר גורמים אפשריים שהיו יכולים לגרום לנזק אך לא ניתן להוכיח קשר סיבתי של מעל 50% של אף אחד מהם וכי קיימים סיכויים ממשיים – אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% – שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק - ניתן לחרוג מהכלל הנ"ל לטובת כלל של פיצוי לפי הסתברות וזאת בהתקיים תנאים מסוימים ובראשם ההנחה כי כלל "מאזן ההסתברויות" גורם לאי – צדק בנסיבות הענין.
ניתן להסתפק בהוכחת סיכון ממשי, ששיעורו יקבע בדרך יחסית, כך ששיעור הפיצוי יותאם לרמת ההסתברות שהוכחה של אפשרות גרימת הנזק. כלומר במקום פיצוי של הכל או לא כלום יפסק פיצוי לפי החלק שהוכח הנמוך מ- 50%.
ביהמ"ש העליון, בדיון נוסף שהתקיים בענין עדן מלול, שינה את ההלכה וקבע שאין לחרוג מכלל "מאזן ההסתברויות". על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק מעל 50%, יצליח יזכה במלוא נזקיו לא יצליח לא יזכה בדבר (למעט במקרים חריגים).
כלומר ההלכה הינה כי אין לחרוג מכלל "מאזן ההסתברויות" במצבי עמימות סיבתית ביחס לעצם גרימת הנזק. דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל-חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח'.
בביהמ"ש העליון במסגרת הדיון הנוסף נקבע כי המקרים החריגים בהם יסטה ביהמ"ש מכלל "מאזן ההסתברויות" יבחנו לפי מבחן "ההטייה הנשנית".
בעל דין המבקש כי ביהמ"ש יסטה בעניינו מן המבחן הרגיל של "מאזן ההסתברויות" ויפסוק פיצוי לפי הסתברות, נדרש להוכיח ארבעה יסודות על פי מבחן "ההטייה הנשנית": מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטייה עקבית בהחלתו של כלל "מאזן ההסתברויות".
אמה הגיעה לביה"ח לאחר ירידת מים מוקדמת בבית. בבית החולים, אליו פנתה מיידית, החל דימום עקב היפרדות שלייה.
בשל הדימום נעשה ניתוח קיסרי.
עדן נולדה כשהיא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי והיא נכה בשיעור 100%.
התביעה הוגשה בטענה שמצבה של עדן הפיגור ושיתוק המוחין הינו תולדה של רשלנות רפואית בלידה עקב איחור בביצוע ניתוח קיסרי.
על פי קביעתו של בית המשפט, ביה"ח איחר ביצוע הניתוח הקיסרי ובכך מצא התרשלות של ביה"ח.
אלא שביהמ"ש קבע גם כי היו שני גורמים שהביאו למצבה של עדן: הגורם האחד לשיתוק המוחין הוא הפגות והמחלות הנלוות לה, בגלל גורם זה אין לייחס כל אשם לבית החולים. הגורם השני לשיתוק המוחין הוא האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי בעקבות דימום עקב הפרדות שלייה בעטיו יש לייחס אשם לביה"ח, היינו התרשלות.
השאלה: האם תובע בתביעת רשלנות רפואית יזכה בתביעתו במקרה בו היו מספר גורמים אפשריים לנזק ואין באפשרותו להוכיח מי מהם אכן גרם לנזק והאם הוא יפוצה על נזק הגוף שנגרם לו ובאיזה שיעור?
להלן ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בדיון נוסף בענין המקרה הנ"ל של עדן מלול.
בתביעת רשלנות רפואית על התובע להוכיח שלושה יסודות:
1. כי הרופא או המוסד הרפואי חב חובת זהירות כלפי הניזוק.
2. כי הרופא או המוסד הרפואי הפר את חובת הזהירות, כלומר נהג ברשלנות ולא כפי שרופא סביר או מוסד רפואי סביר היה נוהג.
3. כי נגרם לתובע נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לנזק.
כיום נקבע בפסקי דין שאין ספק כי רופא או מוסד רפואי חבים חובת זהירות למטופלים, כלומר היסוד הראשון הינו מובן מאליו.
התובע נדרש להוכיח את שני התנאים הנוספים: כי הרופא או הצוות במוסד הרפואי התרשל וכי נגרם לתובע נזק כתוצאה מההתרשלות, כלומר "קשר סיבתי" בין ההתרשלות לנזק הנטען.
היסוד השלישי ה"קשר הסיבתי" בין ההתרשלות לנזק הינו, לעיתים, היסוד אשר הוכחתו הינה הקשה ביותר.
הכלל המשפטי הקיים בדיני ראיות קובע כי על התובע להוכיח הסתברות כללית של למעלה מ- 50% ביחס לעצם גרימת הנזק ע"י הגורם הנטען לפי כלל "מאזן ההסתברויות". רק במקרה שהתובע יוכיח הסתברות כללית של למעלה מ- 50% הוא יפוצה על כל נזקיו.
במקרה שהתובע לא יצליח להוכיח את הקשר הסיבתי ביחס לעצם גרימת נזק הגוף מעל 50% הרי שלא יקבל פיצוי כלשהו על נזקיו.
יחד עם זאת בית המשפט העליון פסק בע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', שפרטיו תוארו לעיל, כי כאשר הוכחה התרשלות ספציפית של הנתבע כלפי התובע, לדוגמא - התרשלות של הרופא כלפי המטופל וקיימת סיבתיות עמומה ביחס לעצם גרימת הנזק –
כלומר קיימים מספר גורמים אפשריים שהיו יכולים לגרום לנזק אך לא ניתן להוכיח קשר סיבתי של מעל 50% של אף אחד מהם וכי קיימים סיכויים ממשיים – אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% – שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק - ניתן לחרוג מהכלל הנ"ל לטובת כלל של פיצוי לפי הסתברות וזאת בהתקיים תנאים מסוימים ובראשם ההנחה כי כלל "מאזן ההסתברויות" גורם לאי – צדק בנסיבות הענין.
ניתן להסתפק בהוכחת סיכון ממשי, ששיעורו יקבע בדרך יחסית, כך ששיעור הפיצוי יותאם לרמת ההסתברות שהוכחה של אפשרות גרימת הנזק. כלומר במקום פיצוי של הכל או לא כלום יפסק פיצוי לפי החלק שהוכח הנמוך מ- 50%.
ביהמ"ש העליון, בדיון נוסף שהתקיים בענין עדן מלול, שינה את ההלכה וקבע שאין לחרוג מכלל "מאזן ההסתברויות". על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק מעל 50%, יצליח יזכה במלוא נזקיו לא יצליח לא יזכה בדבר (למעט במקרים חריגים).
כלומר ההלכה הינה כי אין לחרוג מכלל "מאזן ההסתברויות" במצבי עמימות סיבתית ביחס לעצם גרימת הנזק. דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל-חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח'.
בביהמ"ש העליון במסגרת הדיון הנוסף נקבע כי המקרים החריגים בהם יסטה ביהמ"ש מכלל "מאזן ההסתברויות" יבחנו לפי מבחן "ההטייה הנשנית".
בעל דין המבקש כי ביהמ"ש יסטה בעניינו מן המבחן הרגיל של "מאזן ההסתברויות" ויפסוק פיצוי לפי הסתברות, נדרש להוכיח ארבעה יסודות על פי מבחן "ההטייה הנשנית": מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטייה עקבית בהחלתו של כלל "מאזן ההסתברויות".
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק